כמו שאמרתי לא מזמן , בצעירותי אהבתי מאוד היפ- הופ, אלו היו ימים אחרים שבהם ההיפ הופ הייתה מוזיקה אחרת, לעיתים שמחה יותר, לעיתים קצבית יותר ולפעמים פשוט טובה יותר מההיפ הופ הזבלי שיש היום.מאז עברו כמה שנים ולא נשארו הרבה אנשים ששרדו בעולם המוזיקה של היום, לפחות לא מהתקופה ההיא בה סנופ היה מלך.
להקה אחת שנשארה לי מהימים ההם הייתה אאוטקאסט, של אקסל וביג בוי, למרות שבאלבום האחרון האמנתי שגם הם כבר לא מה שהיו פעם...(אני מדבר על הפסקול של הסרט לא על האלבום הכפול).
ביום בהיר זה היכה אותי כמו ברק בחזה , ראיתי את ביג בוי על עטיפה של אלבום סולו ראשון שלו (שוב, אם לא מחשיבים את האלבום הכפול של אאוטקאסט) , חיוך ענק עלה לי על השפתיים וצעקה גדולה , מילאה את כל החדרים בבית.
מיד לקחתי את הסלולרי שלי (שבימים כתיקונם משמש גם כנגן המוזיקה שלי) וחדור מוטיבציה ושמחה רצתי לשמוע את האלבום בדרך לעבודה.
אם חלקכם קראתם את הביקורות על האלבום הזה אתם בטח יודעים מה גיליתי, שוב , אחרי האלבום המופלא של הרוטס, נתקלתי באלבום שלא היה מבייש את מוזיקת ההיפ הופ, ויותר מכך, כמה מהגדולים באמת היו רוצים, ביום טוב ממש שלהם להשמע כמו שהוא נשמע בשירים הפחות טובים שלו.
מתחילת האלבום המוזיקה שביג בוי משמיע לנו מציפה את החזה בשמחה ואת הראש בזכרונות מימים טובים עם אאוטקאסט.
שיצא האלבום הכפול ההוא של אאוטקאסט כל הביקורות היללו את אקסל בטענה שהו הכישרון האמיתי בלהקה אולי מהסיבה הפשוטה שרוב השירים הטובים יותר היו אצלו באלבום, אבל כמה שהם טעו. ביג בוי נותן כאן הצהרת כוונות כמוה לא נראתה מאז שג'ורדן חזר מהפרישה הראשונה שלו מכדורסל. ביג בוי מסמן מי המלך, ומי הכישרון
17 שירים יש באלבום, ולא מעט רגעים טובים ומשמחים שמחזירים לימים טובים יותר , משהו כמו לפני 10 שנים שהיינו צעירים ונאיבים.
בין האורחים באלבום : ג'ורג' קלינטון , TI, אקסל , ג'יימי פוקס , וBOB שכבר ביקרו באלבומים של אאוטקאסט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה