אחרי אלבום הבכורה המצויין של ארז לב ארי "שמחת הפרטים הקטנים", אני מודה שפיתחתי ציפיות וחיכיתי בסבלנות עד שיצא את אלבומו השני "ארגמן" .
שמיעה אחת של האלבום הספיקה לי כדי להפריך את כל החששות.
לב ארי מוציא את המאזין למסע שכולו אמונה וספקות, מודעות ותחינה,כשהוא נע בין שפת המקורות לשפת היומיום, ואת כל אלו הוא אורג בקולו החם ומוביל את המאזין איתו אל מקום שלם יותר,ומפוקח יותר : אם זו התחינה הסוחפת "ביום אקרא מהר ענני" המלווה בחטיבת קצב יציבה ובכינור שפוצע את הלב בדיוק במקום הנכון. או השיר "בוקר טוב" שכובש משמיעה ראשונה . אחרי הספקות שמעורר "בוקר טוב" זהו זמן טוב ל"רק תאמין" המקסים שכתב אילי אדרי .
בכלל לב ארי לא מפחד להשתמש באלבום הזה בטקסטים של אחרים כמו "פרמיטיבים" הקאוור של טי בון ברנט, שלב ארי נותן לו ניחוח של אהוד בנאי, ו"מלחמה אבודה" של דוד אבידן שנשמע כמו שיר שיכל להכנס ל-11א המשובח של סחרוף את מוכיח. מעבר לטקסטים האלו הוא משאיר מקום של כבוד' למקורות כמו למשל "בבוא יומי" מתוך הסידור ליום הכיפורים.
למרותמקורותיו המוזיקליים והתרבותיים השונים של לב ארי הוא מצליח לשלב בין עושר ניגודים והשפעות והופך אותם לשלם אחד.
שיר המופת שלי בדיסק הוא "בסוף היום". שיר מדויק לגמרי, מילים ולחן שיושבים בצורה מהודקת,ממש קלאסיקה ישראלית. ברגע הראשון זה נשמע כאילו שיר של עמיר לב עומד להתחיל אבל מיד משתלט הטון של לב ארי וזה מרגיש כאילו מישהו היה צריך לחשוב על השיר המושלם הזה כבר קודם, ומזל שלב ארי מצא אותו עבורנו.
"דבר איתי" ו"ארגמ"ן" החללי הנושא את שם האלבום משלימים את המסע, ובעידן בו אבד הכבוד לאלבומים והפוקוס עבר לשירים, מחזיר לב ארי את האמון באלבום כיצירה אחת שהשלם גדול מסכום חלקיה. יצירה שלוקחת את השומע למסע.
בניגוד לאלבום הקודם שעסק בעיקר בחיפוש ובשאלות (מה עושים עם הצדק הזה?, מה אעשה?) האלבום הזה לוקח את המאזין ביד בטוחה אל הבית. מסע אל המקום בו עמד לראשונה, רק שלם יותר, והתחושה היא שאנחנו מתבגרים יחד עם לב ארי, עוברים איתו את התהליך יד ביד.
אחרי כמה האזנות רצופות ל"ארגמן" נראה לי שבטוח כבר לומר, שתם החיפוש. ארז לב ארי נמצא כאן. והוא כאן כדי להשאר.
ל.מ.כ
[...] בשנים האחרונות (לפחות) לדת. גם לארז אלבום חדש שנקרא ארגמן וכך בשעה שאמור היה המופע להתחיל נפתחות דלתות הכניסה [...]
השבמחק